בדיוק כמו פתיתי תירס, פניצילין וכמובן שפכטל מרק, הטרריום התגלה לגמרי במקרה. בוטנאי בדרום לונדון בשם ד"ר נתנאל בגשו-וורד היה דבק בשיגעון העממי סביב הצמחים שוויקטוריאנים אהבו. הוא השתתף באופנה הפופולרית של 'פטרידומניה', קסם לשרכים. לשרכים העדינים של גינתו האחורית שבריריות מסוימת כנגד איכות האוויר שלאחר התעשייה שהשתוללה אז בלונדון. למרבה הצער עבור בגשו-וורד, הרבה שרכים שלו ייכשלו באוויר הערפי והמפויח שהתמהמה ברחבי העיר באותה תקופה.

אבל, הבוטניקה לא הייתה התשוקה היחידה של בגשו-וורד, והאהבה האחרת שלו תעזור לו לפתח פיתרון לשרכים העצובים והחולניים שלו. הוא היה מוקסם מחרקים. במיוחד, עש וזחלים. הוא החזיק בבית חרקים לתינוק, שנקראו 'כריסליז'. כמזל היה לנו, יום אחד הוא הפיל בטעות זרע שרך קטן בתוך צנצנת ובה עש ספינקס. עם הזמן הזרע גדל לשרך קטן בריא ומאושר ולא רעיל. זה גרם לו לחשוב כי צמחים רבים שאוהבים לחות יכולים להתקיים בסביבה מכילה. הלחות שבתוך הצנצנת שמרה על הלחות, מיכל אטום לא אוויר לגמרי עזר לה לנשום, ומעט פחם הסיר את כל הרעלים שהיו מתפתחים באווירה הכלולה.

לאחר תגליתו המהפכנית, רצה בגשו-וורד לחלוק אותה עם העולם. הוא לא טחון את דבריו גם כאשר כתב את המחשה: "על צמיחת הצמחים במקרים מזוגגים בצמוד". ספרו פירט את הביצוע ואופי הטכניקה החדשה שלו. הוא פיתח משהו שנקרא 'מקרה וורדיאן', אלה היו חממות קטנות שהיו מקושטות, אך שימשו גם מטרה פורה ושופעת, שבסופו של דבר חוללה מהפכה בזמינותם של צמחי הבית המודרניים שלנו. המקרה של ורדיאן היה נוסע על העולם על ספינות ויהיה עמוס במערך דגימות מרחוק דרום אמריקה ואוסטרליה. שמירת צמחים אלה בתוך מארז ורדיאני הגנה עליהם מפני אוויר ים מלוח במסעות מפרכים ארוכים חזרה ללונדון וכתוצאה מכך, תהיה טכניקה מהפכנית שתאפשר לנו לייצר ולרדוף אחר האהבה המודרנית שלנו לגננות.